הדרך של אבא: הטיול האחרון בקבריולט ששינה לי את החיים

יש טיולים שנשארים איתך לכל החיים – לא בגלל הדרך, לא בגלל הנוף, אלא בגלל מי שהיה לידך ברכב. והטיול ההוא, לפני שלוש שנים, ביום שבת חמים של סוף פברואר, היה כזה.

זה היה רעיון שלו. אבא. בן 68, אחרי שנה קשה של טיפולים, קצת יותר עייף, קצת יותר שקט מהרגיל, אבל עדיין עם אותו ברק בעיניים כשהזכרתי את ה-Z4 שלי. "בוא ניסע צפונה," הוא אמר. "ככה, בלי יעד, רק אני ואתה והכביש."

הוא לא נהג הרבה בשנים האחרונות, אז ישבתי מאחורי ההגה. הגג היה פתוח, הרוח הייתה נעימה, והשמש בדיוק במינון הנכון – לא חמה מדי, לא קרה מדי. יצאנו מתל אביב לכיוון כביש החוף, בלי תכנון, בלי Waze. רק אנחנו, הכביש והדרך.

כל הדרך הוא דיבר על החיים, אבל לא על הדברים הגדולים – על הזיכרונות הקטנים. איך בגיל 20 נסע לכנרת על אופנוע בלי קסדה. איך בשנות ה-80 היה חולם לקנות קבריולט ולא היה לו איך. איך כל החיים רצו מהר מדי, בלי רגע לעצור ולהרגיש את הרוח על הפנים.

עברנו את זכרון יעקב, עצרנו בעין הוד לקפה, צחקנו על איך שהכל השתנה והכל נשאר אותו דבר. הוא ביקש ממני ללחוץ קצת על הגז כשעברנו את דרך נוף הכרמל. הרוח סידרה לו את השיער, והוא חייך חיוך שאני לא אשכח לעולם – חיוך של ילד בן 10 שמגשימים לו חלום קטן.

אחרי כמה שעות, כשחזרנו הביתה, הוא לא אמר הרבה. רק הסתכל עליי לפני שירד מהרכב ואמר: "תזכור, החיים זה לא היעד – זה הדרך."

חודשיים אחר כך הוא כבר לא היה איתנו.

מאז, בכל פעם שאני יוצא לכביש עם הקבריולט, לא משנה לאן, אני שומע אותו יושב לידי. לפעמים אני מוצא את עצמי פותח את הגג באמצע יום עבודה, נוסע בלי יעד, רק כדי להרגיש שוב את אותו רגע. את השקט. את השיחה. את החופש.

הקבריולט הזה, בשבילי, כבר מזמן לא רק רכב. הוא זיכרון. הוא שיעור. הוא תזכורת שלפעמים צריך לעצור הכל, לפתוח את הגג, ולתת לחיים להיכנס.

אם יש לכם מישהו שאוהב את הדרך – אל תחכו. קחו אותו היום, עכשיו, תצאו לכביש. כי אין לדעת כמה טיולים עוד נשארו לנו.