כשצידת הקבריולט הפכה למרדף: סיפור אמיתי מכביש הצפון
זה התחיל כמו עוד ערב רגיל של סוף שבוע. חמישי בלילה, אחרי שבוע עמוס בעבודה, אני והחבר הכי טוב שלי ארזנו את עצמנו בתוך ה-Mustang Convertible האדומה שלי ויצאנו צפונה. התוכנית הייתה פשוטה: קצת כבישים פתוחים בגליל, אוויר צח ורוח על הפנים. מה שלא ידענו הוא שהערב הזה ייגמר עם דופק של 180 וכתבה בחדשות המקומיות.
הגענו לאזור כביש 85, קצת אחרי עכו, כשהכביש פתוח והשמים מלאים בכוכבים. הכל היה שקט עד שראינו בזווית העין אורות מתקרבים מאחור, במהירות לא רגילה. כמה שניות לאחר מכן, אאודי TT קבריולט שחורה עקפה אותנו מצד שמאל כאילו אנחנו עומדים.
בלי לחשוב פעמיים, מבט קצר בינינו והסכמה בשתיקה – הדוושה ירדה לרצפה. המרדף התחיל.
מהירות, פניות חדות, דרך נפתלת בין עצי חורש גליליים. לא הייתה כאן תחרות רשמית, לא קהל, לא פרסים – רק שני נהגים, שני רכבים פתוחים בלילה קריר, והכביש שהיה שלהם לכמה דקות.
בשלב מסוים, בפנייה חדה ליד צומת חנניה, האאודי כמעט איבדה שליטה, הגלגל האחורי שלה נגע בשוליים, ענן קטן של אבק עלה לאוויר — זה היה הרגע שבו הבנו שהחגיגה מתחילה להיות מסוכנת מדי. האטנו קצת, נתנו לו לברוח.
אבל זה לא נגמר שם. כעבור כמה קילומטרים, ליד הכניסה לכרמיאל, אותו נהג חיכה בצד הדרך, מחייך, מחווה לנו עם היד – כאילו אומר: "סיבוב שני?".
הפעם כבר אמרנו לעצמנו: מספיק. גלגלנו לצד הדרך, שתינו מים, ונשמנו עמוק. הדופק עדיין גבוה, הידיים רועדות מהאדרנלין, והחיוך לא יורד מהפנים.
הבנו שני דברים באותו לילה: קודם כל, כמה כוח יש לדבר הפשוט הזה – רכב פתוח, כביש ריק ונהגים שאוהבים לנהוג באמת. ושנית, שהגבול בין חוויה למשהו מסוכן מאוד – דק מאוד, ואנחנו היינו דקה ממנו.
אז בפעם הבאה שתראו אורות מתקרבים מאחור, תחשבו פעמיים אם להיכנס למשחק. לפעמים, זה לא רק מרוץ – זו חוויה שתישאר איתכם לכל החיים, אבל גם כזו שיכולה להיגמר אחרת.